הדפסת פוסטר בבית או בבית דפוס

בין מה למה אתם באמת בוחרים

שני המסלולים נגמרים בפוסטר על קיר, ולכן השאלה היא לא אם מדפסת ביתית מסוגלת לזה. היא מסוגלת, והיא לא צריכה להיות מיוחדת. השאלה היא מה בית דפוס מוכר לכם שמדפסת ביתית לא יכולה לתת, והרשימה הזאת קצרה: גיליון אחד רצוף בלי תפר, נייר כבד יותר ממה שהמגירה שלכם מסוגלת לקחת, ומישהו אחר שעושה את העבודה.

כל מה שלמטה הוא דרך לשאול כמה שלושת אלה שווים על הפוסטר המסוים שאתם חושבים עליו. לפריט ממוסגר שייתלה שנים, די הרבה. ללוח קיר, למפה, לדגם ראשוני או לכל דבר שאתם צופים שתדפיסו מחדש בחודש הבא, כמעט כלום.

כמה כל אחד עולה

בבית העלות היא נייר ועוד דיו, והיא גדלה עם מספר הגיליונות, שגדל עם השטח. אין רצפה ואין מינימום: A2 של ארבעה גיליונות עולה ארבעה גיליונות, והדפסה שלו פעמיים עולה שמונה.

בית דפוס מתמחר הפוך. לעבודה בפורמט גדול יש עלות הקמה שמשתלטת על הזמנות קטנות, ולכן הפוסטר הראשון יקר והעותק העשירי שלו זול. הצורה הזאת היא מה שהופך את התשובה הכנה למביכה: לפוסטר בודד, בית דפוס לרוב תחרותי הרבה יותר ממה שאנשים מניחים, ולכל דבר שאתם צופים שתתקנו הוא גרוע בהרבה, כי כל תיקון הוא עבודה חדשה ונסיעה נוספת.

העלות שנשמטת מההשוואה היא ההדפסה הכושלת. בבית, טעות עולה כמה גיליונות ועשר דקות. בבית דפוס היא עולה את כל העבודה, ובדרך כלל מגלים אותה אחרי ששילמתם.

איפה ההבדל באמת נראה

קודם כול התפרים. שום שיטה ביתית לא מעלימה אותם — חפיפה משאירה בליטה גלויה, גיליונות מחוברים בקצה אל קצה משאירים קו גלוי — ושום כמות של זהירות לא משנה את זה מקרוב. במרחק שבו באמת מסתכלים על פוסטר, שניים או שלושה מטרים, פוסטר שהורכב בקפידה נקרא כתמונה אחת ואף אחד לא שם לב. משלושים סנטימטרים תמיד שמים לב.

צבע הוא ההבדל השקט יותר. מדפסת פורמט גדול מניחה את כל הפוסטר במעבר רציף אחד; מדפסת ביתית מדפיסה את הגיליונות שלכם אחד-אחד, ומחסנית שנגמרת באמצע ריצה של שישה עשר גיליונות משאירה מדרגה גלויה לרוחב התמונה. הדפיסו את כל הסט בבת אחת, מאותה מגירה, לפני שאתם מעסיקים את המכונה במשהו אחר.

כיסוי דיו כבד הוא השלישי. תמונה כהה שמגיעה עד הקצוות על נייר רגיל של 80 גרם תתגלגל: הגיליון מתעקם בזמן הייבוש והתפרים מפסיקים להיפגש. נייר כבד יותר פותר את זה, וזה בדיוק מה שמגירה ביתית מגבילה.

הגודל שבו מדפסת ביתית מפסיקה להיות הגיונית

מספר הגיליונות גדל עם השטח, כלומר הוא גדל עם ריבוע הגודל. זה כל הסיפור. A2 הוא ארבעה גיליונות ועשרים דקות נעימות; A1 הוא שמונה; A0 הוא שישה עשר במקרה הטוב וקרוב לעשרים ברגע שמחשיבים חפיפה. אי שם שם ההרכבה מפסיקה להיות משימה קטנה בסוף והופכת להיות המשימה.

לרוב האנשים הקו נופל קצת אחרי A1. מתחתיו מספר התפרים נמוך מספיק כדי שעבודה קפדנית תיראה מכוונת. מעליו אתם מיישרים עשרים גיליונות על הרצפה, והסיכוי שכל העשרים הודפסו זהים אינו לטובתכם.

מה בית דפוס יכול שאתם לא

גיליון רצוף אחד בכל גודל. משקלי נייר וגימורים שמגירה ביתית לא תיקח: מט, סאטן, קנבס, קרטון. לימינציה והדבקה על לוח. וניהול צבע אמיתי, אם תספקו פרופיל ואכפת לכם שההדפסה תתאים למסך שכיילתם.

אם הפוסטר הוא מתנה, עבודה שמשלמים לכם עליה, או משהו שייתלה בחדר שאתם מכניסים אליו אנשים, זו הרשימה שמכריעה.

מה אתם יכולים שבית דפוס הופך למכאיב

לחזור ולתקן. להדפיס בשתיים לפנות בוקר. להדפיס גודל שאף אחד לא מוכר — פוסטר שצריך להיכנס לגומחה ברוחב 68 ס״מ הוא הזמנה מיוחדת בבית דפוס ואחר צהריים רגיל בבית. להדפיס ביחס 1:1 כי המידות הן כל העניין, וזה רוב מה שתבניות, מפות ותוכניות משמשות לו. ולהדפיס את הדברים שהייתם מעדיפים לא למסור לזר מעבר לדלפק.

דרך ביניים ששווה להכיר

הדפיסו טיוטה בבית, ורק אז הזמינו. חלקו את הפוסטר לגיליונות, הדפיסו, הדביקו על הקיר וחיו איתו יום. זו הדרך האמינה היחידה לגלות שהחיתוך שגוי, שהטקסט קטן מדי בגודל הזה, או שצבעים שנראו עמוקים על מסך יוצאים בוציים על נייר. אחר כך שלחו את הקובץ המתוקן לבית דפוס ושלמו פעם אחת.

כמה גיליונות נייר הם דרך זולה לא ללמוד את כל זה מהדפסה שכבר אספתם.